יום שלישי, 23 בנובמבר 2010

לראות את הכאב ולהביט לו בעיניים

על נאוה רבינוביץ' זנד, המלווה אנשים בתהליכי אובדן ושכול ועוזרת להם לקום. 
(זו לא פרסומת, זו אחותי)
לראות את הכאב ולהביט לו בעיניים, להיצמד אל החיים חזק לא לוותר
להאמין בכל הלב שיהיה עוד טוב ושלמרות הכל אנחנו נתגבר

זו שבתמונה למעלה היא אחותי נאוה. יש בינינו קרוב ל-14 שנה הבדל (כן, היום זה כבר יותר שכיח..) וכמו בתמונה, כל השנים אני על הכתפיים שלה והיא כמו עוד אמא בשבילי, גם מחנכת וגם מחבקת.
נאוה שהיתה נח"לאית בקיבוץ כפר גלעדי, התחתנה עם דידי רבינוביץ', קיבוצניק מדהים, יפה תואר ומרצה בטכניון. יחד הקימו משפחה אוהבת עם ארבעה ילדים. ב-2 באוגוסט 87', תאריך ארור (בו נפטר גם אבינו שנים אחרי ) נסעו לטיול חלומי בארה"ב, כשהיא בהריון חמישי. משאית גדולה וקטלנית הפכה לעד את חייה וגם את חיינו. דידי בעלה בן ה-36 שכנראה היה באמת מלאך, ובנה יותם, מלאך קטן ובלונדיני, בן חמש וחצי, נהרגו מפגיעת המשאית. לעולם לא אשכח את הלילה ההוא. מתוך שינה שמעתי את אחותי הגדולה צועקת בטלפון "נאוה, אנחנו לא נעזוב אותך". קמתי וראיתי את אחי הגדול נותן לאמי כדור הרגעה, תוך כדי ההודעה, וגיסתי לוקחת אותי לסלון החשוך ואומרת לי מילים בלתי אפשריות ולא נתפסות. מילים זרות וסופיות. נהרג. נהרג. נפצע אנושות. ותחושת חום וחולשה מציפה את כל הגוף. פעם ראשונה בחיי שראיתי את אבא שלי הסגור בוכה. מבקש הוא עזרה, חלוש וכמעט מעולף. תמיד כשמודיעים על חיילים שנהרגו או תאונות דרכים, אני מדמיינת את החולשה הפתאומית והתהומית ושאוחזת בגופם של מקבלי ההודעה הבלתי הפיכה. יש לי עדיין בראש את התמונה האחרונה מיותם בשדה התעופה, משתולל ומתחבא מאחורי עמוד ואני אומרת לו " "יותם אתה עולה לכיתה א'!" הרבה פעמים אני חושבת על איך הוא היה נראה היום בגיל 29. האם עדיין היה  לו הפוני הבלונדיני. אחרי שבועיים הגיעו לביתנו המכתבים השמחים, ששלחו אלינו מהטיול, לפני התאונה. דואר ישראל יכול להיות אכזרי כשהוא רוצה. 
את ההמשך תקראו בספר, עם הסוף האופטימי (!) שבאמת נחטף מהמדפים -"לקום". בו נאוה מספרת על השיטה האישית שפתחה להתמודדות עם אובדן. הכוללת אמונה, שאפשר שוב להתאהב ולהכיר בעל מקסים ותומך כמו בני. ואפשר שוב ליהנות מריח פריחת הדרים, כוס קפה טוב ונוף של ים. בימים אלו נכתב במרץ הספר שני. (נאוה, אם את יכולה להחליש קצת את רעש המקלדת, שומעים עד לכאן)
במקצועה הראשוני, נאוה היא מוסד ידוע בארץ לכל נושא אבחון ליקויי למידה, ואמהות רבות אכלו ביגל'ה בזמן ההמתנה ב"מכון יותם". עם כתיבת הספר ולאור בקשת הקהל, הרגישה שהיא נשאבת יותר ויותר אל התחום הקרוב ביותר ללבה - התמודדות עם שכול והקימה מפעל חדש - מפעל חיים. וכמו הספר, לקום" שמו. בו היא מלווה אחת על אחד וגם בקבוצות, אנשים שלא מאמינים שאי פעם יוכלו לצחוק יותר, ואחרי צחוק אחד של נאוה מבינים שלא תהיה להם ברירה.
(לחצו להגדלה - מתנה שעשיתי לנאוה לאחד מימי הולדתה. בתמונה היא כמובן יותר באיזור גיל 18)
ואתם תקשיבו טוב. קודם כל באמת תסעו בזהירות. עם מודעות. שנית, כנסו עכשיו לחדרו של ילדכם ותסתכלו מהצד בחיוך ואהבה על מה שהוא עושה. כן, הוא שוב בטלפון, היא שוב במחשב הוא שוב כועס בחדרו. ועל בן הזוג שאולי  לא אמר היום את המילה הנכונה. שום דבר לא יכול באמת להרגיז, כשהאהובים עליכם בריאים ונמצאים לצדכם. ותחשבו רגע גם על עצמכם. על שקמתם בבוקר, הולכים, נושמים, בריאים, אוכלים חומוס. בחיים השבריריים האלו. אבל  אני יודעת שלא תקשיבו לי. "עד שזה לא מגיע אליך" ואולי זה יופיים של החיים.
רציתי לסיים בכל זאת בעוד שיר. חשבתי בתחילה על "השיר האופטימי "החיים יפים- smile ,אבל אז אמרתי ,שכשאנשים נמצאים באמת במקום הנורא הזה, הדבר האחרון שהם מסוגלים להתחבר אליו הוא עצות יפות בנוסח החיים יפים. הם קודם כל רוצים שיבינו את הכאב שלהם. ויתנו לו מקום. הרבה מקום. וסבלנות.
בחרתי בשיר "ארים ראשי" בביצוע מרגש במיוחד הנה כבר יש לי דמעות..
מוגש לך נאוה אחותי באהבה והערצה. שולי.

10 תגובות:

  1. גם אני חטפתי את הספר מהמדפים מייד כשהתפרסם - מקסים ומלא עוצמה ואהבת החיים.
    ממומלץ לכל אחד שצריך להעיר קצת את האופטימיות שבו - ולקום.מיכל

    השבמחק
  2. זכות להכיר אותך :))

    השבמחק
  3. קראתי והרגשתי ללא עור. נאוה, את אשה מדהימה, מופת. וכמה מדויקות המילים של שולי.

    השבמחק
  4. שולי, אנחנו עומדים להרים את ראשך ולבבך, וגם את של אורי, אחיך התאום, במסיבת יומולדת בשילוב הופעת מחווה לסיימון וגרפונקל, שתתקיים ב- 23 בינואר 2016.את שאר הפרטים אני משאיר לך לפרסם.

    השבמחק